להשמיע את כולך - סודם של האנשים השלמים 

המרחק בין המקום בו אתה נמצא לבין המקום בו אתה שואף להיות, הוא צעקה אחת. אבל צעקה אחת שלמה. לפעמים אתה יכול לעשות את כל הדברים הנכונים אך עדיין קולך לא ישמע וחלומך לא יוגשם, אלא אם תצווח אותו, בכל מאודך אל כל מרחבי הווייתך, ממש כמו חיית פרא.

בית אורן, יערות הכרמל. אני אורחת כאן לסוף שבוע, יושבת על המרפסת שמשקיפה אל הים התיכון. השמש כבר שקעה מזמן ואני מתמסרת לשקט שמקום כזה מדהים יכול להציע, במיוחד לעת ערב. המחשב הנייד שלי דולק, הסמן מאותת שהוא מוכן ואני מחכה למילה הראשונה שתזלוג משרוולי אל הדף. לפתע, מפלחת את השלווה צווחה אדירה שבוקעת מן היער, ואליה מצטרפות צווחות רקע דומות, אך חלושות יותר ובטונים פחות מלאים. אלו תנים!

קונצרט הצווחות הפראיות נמשך מספר דקות. הצווחן המרכזי, מנהיג הלהקה, מסקרן אותי במיוחד. אני מפסיקה לשמוע אותו ומתחילה להקשיב לו. ככל שאני מקשיבה לו יותר, הצווחות האדירות שלו דועכות, עד שהן נעלמות כליל. כעת, ממלאות את מקומן צווחות של ילדים, שמתרוצצים בחוץ מתחת למרפסת השקט שלי ורבים בקולניות: "נו, די!" ילד אחד מיילל. ואז בכי... אני מקשיבה להם.

צווחות מטרידות כשהן לא שלמות

בנסיבות אחרות, יכלה ההמולה שהם יוצרים להוות מטרד, כמו נתיב אוטוסטראדה העובר בחדר השינה שלי. אך באופן מפתיע היא לא. נהפוך הוא: ככל שאני מקשיבה לה יותר, אני חשה שלמה יותר בנוכחותה. וכך, הקולות של הילדים השובבים הם כבר לא רעשים, אלא צלילים שמתמזגים עם הרחשים הפנימיים שמבעבעים בתוכי ומוצאים את דרכם אט אט אל הבמה המרכזית של הטקסט הזה, אותו אני כותבת עכשיו.

מכוניות נוספות מגיעות לחניה של בית ההארחה. ילדים נוספים בוקעים מהן, רצים לכבוש את המרחב הפתוח ו...צווחים. מדהים כמה רועש יכול להיות מקום שקט כזה, אני חושבת לעצמי שוב. מדוע ילדים לא יודעים לדבר בשקט? למה תמיד הם צווחים? 

מסתבר שאם נותנים לשליית היולדת לדעוך באופן טבעי, התינוק המגיח לאוויר העולם מתרגל בהדרגה לנשימה מחוץ לרחם, אינו חווה הלם של קוצר נשימה ואינו צריך לצווח. תינוקות שנולדים כך נולדים בשקט, ללא צווחות. כך טוענת מחברת הספר "גופה של אישה, תבונתה של אישה".

למה לצווח?! מה יש בצווחות הללו שגורם להן להיצווח כל כך על ידי תינוקות, ילדים, מבוגרים וחיות?! שירת הג'ונגל הרי מלאה בצווחות של ציפורים, קופים ועוד. אפילו בסקס טוב לפעמים צווחים. גם מה שנדמה כדומם צווח: לפני מספר שנים, כשגרתי בדירת אבן מתוקה במושבה הגרמנית בירושלים שמעתי צווחה איומה בבית. צווחה חדה, דקה ושורטנית. היא הגיעה מהצמח שגר בעציץ על המרפסת. הוא צווח: "מים, מים!"... הוא פשוט היה צמא.

הקריאה: "תזהר יא מניאק" שמיילל ילד אחד מתחת למרפסת השקט שלי, מחזירה אותי מימי ירושלים שלי לכאן ועכשיו - ליערות הכרמל. ה"תיזהר יא מניאק" שלו נאמר בחצי צווחה. צווחה פחדנית. מעין איום ללא כיסוי. צווחה שמתקדמת קצת קדימה ואז נסוגה. היא לא ניצווחת במלואה. היא לא מהדהדת בעולם. היא לא באמת משפיעה, היא לא מותירה רושם על הילדים שמציקים לו ולא בונה את הגבולות המוגנים שהוא מבקש לצעוק לעצמו. היא רק מגבירה את כמות הרעל שהילד הזה מייצר בתוכו.

מתי אי פעם שמעתי צווחה מלאה, עשירה ושלמה? כזאת שמהדהדת את כל האדוות שלה עד תום? אני מכינה רשימה של צווחות מלאות ושלמות: קדישמן והכבשים שלו, התן והיללות שלו, אבא שלי והנוכחות שלו, הרקדנית המדהימה בהופעה של "ורטיגו והיהלומים"...

מה אני יודעת עכשיו על צווחות, על רעש, שלא ידעתי קודם? אולי, שהן מטרידות כשהן לא שלמות. אולי, שלפעמים צריך לצווח. אולי, שזה לא משנה מי אתה, מה יש לך ומה אתה עושה, אלא שאתה שלם עם עצמך. שלם עם מי שאתה, עם מה שיש לך ועם מה שאתה עושה - כמו צווחה שניצווחת במלואה.

אם הצמח בעציץ לא היה צווח עלי אולי לא הייתי מתייחסת אליו. אותו הדין לגבי המון דברים משמעותיים שקרו בחיים שלי: אם הם לא היו ניצווחים אולי לא הייתי מבחינה בהם. באיזה שלב בחיינו אנו מתבקשים להפסיק לצווח, להפסיק להיות שלמים? מתי הנימוס הוא נימוס יתר, שבא על חשבון לחיות פחות או להיות פחות? בספר "ישו המנכ"ל" טוענת המחברת לורי בט ג'ונס שעל מנת להעביר את המסר שלו, ישו לא דיבר בשקט, הוא צווח! ועובדה - מי לא שמע על ישו?! 

הגבירי את קולך

נולדתי בלידה פשוטה, רגילה וטבעית. אמנם בבית החולים, אבל בהתערבות מינימאלית של הרופאים, כך סיפרה לי אימא. הייתי עבורה הריון קל וכשהגיע הזמן, הגחתי לעולם בתוך חצי שעה, נשפכתי ממנה כמו טלה. אני מתארת לעצמי שכמו כל התינוקות האחרים שנולדו בבית החולים, גם אני צווחתי כשחטפתי את המכה ההיא בטוסיק, עם צאתי לאוויר העולם.

הייתי ילדה שקטה ועדינה. בבית הספר, כשהמורה דרורה היתה פונה אלי ומבקשת ממני להקריא מה"אלפוני", לא היה יוצא לי קול. ואז היא היתה מתכופפת לעברי, עוטפת את אוזנה בידה ומטה אותה אלי, ובאמצעות האילוסטרציה התנועתית הזאת, ללא מילים וללא קול, רמזה לי בצווחה נפלאה ומעודנת: הגבירי את קולך.

אני זוכרת עד היום את המחווה הצועקת והאוהבת הזאת של דרורה המורה. היא הזמינה אותי להשמיע את קולי. היא בקשה ממני עוד. עוד מעצמי, מהנוכחות שלי. אולי היא כן שמעה אותי למרות שהקראתי בקול שקט. אבל היא רצתה שאני אצווח, שאשמיע את קולי במלואו.

עם השנים למדתי לצווח, למדתי להשמיע את קולי. מעניין שככל שצווחתי יותר התבקשתי יותר לשתוק. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. איש אינו יכול עוד להשתיק אותי. יש לי חיים משלי, יש לי דעות משלי, יש לי מגזין משלי ואני יכולה לכתוב בו מה שאני רוצה וכמה שאני רוצה. אני אפילו לא צריכה לכתוב טוב. אין חוק כזה נגד כתיבה גרועה. אף אחד לא יכול לשלול לי את זכות הכתיבה. ולמרות שהעברית שלי היא לא מי יודע מה ואין לי טכניקה וכל הדברים המתוחכמים האלה, אני פשוט יודעת לדבר ואני יודעת לכתוב. וזה כרגע מספיק. אני יודעת למצוא מילים כמה שיותר קרובות למה שאני רוצה להביע. אני יכולה לחבר ביניהן. אני אפילו יודעת להקליד אותן.

עד כמה אתה מאפשר לעצמך להיות שלם?

אין בדברי אלו לעודד אותך להסב כאב לאחרים ובוודאי שלא להלקות בטוסיק תינוקות שזה עתה הגיחו לאוויר העולם. אני פשוט מזמינה אותך ללמוד לצווח את הווייתך במלואה. לא על ידי יצירת רעש ולא על ידי חדירה למרחב של האחר, אלא על ידי התוודעות שלמה למלוא הווייתך: לנשמה שהינך, לגוף הפיסי שלך ולמרחב האישי שלך - הכולל את הצ'אקרות שבתוך גופך, ההילה שסביבו ועוד.

בדוק את עצמך:
דמיין לעצמך מד מספרים מאפס עד מאה ובדוק עד כמה אתה מרשה לעצמך לצווח את הווייתך? במילים אחרות: עד כמה אתה מאפשר לקולך להישמע? עד כמה אתה מאפשר לכולך להישמע? עד כמה אתה מאפשר לעצמך להיות שלם, שלם עם עצמך?